ככל שהעמקתי להכיר את עצמי, גלגלי הסבל שלי נעצרו והתחושות והרגשות הקשים נעלמו. במשך שבע שנים הלכתי בדרך החשוכה אל עצמי, התקלפתי ושחררתי, הבנתי ממה אני מונעת ומדוע הכפתורים שמפעילים אותי ללא שליטה לא מתקלקלים אף פעם. לא אשקר, הדרך לא הייתה קלה, אבל הבחירה בה התגלתה כהשקעה המשתלמת ביותר שעשיתי אי פעם בחיי. 

אור נדלק בתוכי, חיי התבהרו ואני חייה אותם מתוך שלמות עם העבר, עם העולם, עם הסביבה ובעיקר עם עצמי. היום אני מי שאני רוצה להיות, אומנם רחוקה מלהיות מושלמת אבל בהחלט שלמה. מכל מסע חיי אספתי ארגז כלים איכותי, שייפתי, זיקקתי, דייקתי והפכתי אותו לבעל ערך שלא יסולא מפז, ארגז כלים המשמש אותי עד היום, כשהעבר מבצבץ או כשהמציאות משתנה לה פתאום. 

יצרתי את המפה המושלמת, המדויקת והמועילה ביותר לכל אישה המעוניינית להכיר את עצמה. עם הכלים הללו אני מנהלת את חיי, שולטת במחשבות, ברגשות ובתגובות. מהפנים אל החוץ ומהחוץ אל הפנים בכל תחום בחיי. אין לי צורך יותר באישורים חיצוניים, ברוב הזמן אני בוחרת בתגובות שלי, מתעכבת במחשבותיי, מבררת את רגשותיי, ויודעת להכיל כאשר מגיע רגע שמערער ומזכיר לי עד כמה זה כואב לחוש מאוכזבת, שבורת לב וחסרת וודאות.  

1. כאשר הנפש שלנו נחבלת נוצר נתק בין האני לבין העצמי. עם השנים אנחנו מתרחקות מעצמנו עד שנעשה קל לוותר על עצמנו למען האחר, ומבלי שנשים לב אנחנו מתעלמות מרגשותינו. מידי יום אנחנו נשתמש בכלי הריצוי בתוך מערכות היחסים בחיינו ונפעל בניגוד לרצון האמיתי. 

2. אנחנו שוהים עם עצמנו פרק זמן ממושך, מדברים עם עצמנו וישנים עם עצמנו, אז מדוע אנחנו לא מכירות את עצמנו? שום מערכת יחסים בחיים שלנו לא תהיה שלמה, כל עוד מערכת היחסים עם העצמי נותרת חצויה. 

3. ארבעים לבינה – גיל ארבעים הוא נקודת מעבר תודעתית בה חווים רעידת אדמה פנימית שרבים מגדירים אותה כמשבר, אך למעשה המשבר הוא תחילתו של העשור החמישי כמו תחילתה של מערכת היחסים החמישית.  

 *משפחה, *סביבה, *זוגיות, *הורות, *עצמי.

כדי לחבר בין האני לבין העצמי נדרשת היכרות עם הילדה הפנימית. אומנם רק האדם עצמו יכול לחבר בין האני לבין העצמי שלו, ובכך לרפא את נפשו שנחבלה בעבר, רק כל הוא יכול ליצור שלם – אך תהליך זה לא יכול להיעשות לבד, אלא בעזרת ליווי מקצועי ואנושי ורצוי שיהיה מבעל ניסיון, כיוון שתהליך ההתקלפות דורש פתיחות ומרחב פתוח. 

ישנו הבדל בין "אני" לבין "עצמי". האני הוא הדמות שיצרתי ואילו העצמי הוא הילדה הקטנה שבתוכי. אם הגעתם עד לכאן, ככל הנראה, שאתם נמצאים כבר בתקופת הבגרות, ייתכן ואתם אפילו הורים או בני זוג, וככל הנראה יש לכם את המשאבים לבחור לחיות אחרת בתוך עצמכם ואל מול העולם שסובב אתכם. אני מניחה שכבר ניסיתן שיטות טיפול שונות, ואולי אף התייאשתן, כי אף אחד לא מצליח להבין אתכן מבחוץ. ואתן צודקות. כי בחוץ אין שום דבר – שכן הכול נמצא בפנים. 

אם איבדתן את תחושת השייכות במשפחה, אם הזוגיות שלכן רעילה, אם אתן חוות קשיים בהורות, אם הביטחון הערך הדימוי והאהבה עצמית שלכן אינם, אם אתן רוצות בשינוי אמיתי בחיים שלכן – דעו שתחילת המסע שלכן מתחיל בכן. אתן נקודת הקצה שלו. הרשו לעצמכן לקחת פסק זמן ולהעריך את המצב מחדש, כדי שתוכלו לגשת אל עצמכן במסע אמיץ מתוך חיבור פנימי, חכם ובוגר יותר.

רגשות ועיבודים רגשיים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות של האדם המודרני. אנחנו ממהרות כל היום, ואין לנו פנאי לבזבז אנרגיה, בסדר יומנו כל המשימות דחופות, ולכן אין לנו זמן לעכל את מה שקרה. אז אנחנו דוחות לאחר כך, וכך נוצרות "שאריות", שמאוחסנות אי שם בגוף-נפש, ממתינות לשעת כושר, לרגע של פנאי שבו סוף סוף יוכלו להביע את עצמן. עם הזמן ככל שמתעלמים מהשאריות הללו, אובד גם ההקשר, וכבר קשה לזהות מהיכן הגיעו התחושות הלא נעימות. לעיתים כל מה שצריך הוא לפנות מקום לרגש ולהיות נוכחים. 

אם אתן חוות את הרגשות שתוארו כאן במאמר, דעו שיש דרך לשים קץ לסבל הפנימי, אשר מקשה עליכן באופן לא מודע לחיות את החיים. רק אתן יודעות מה מתחולל בתוככן, ועד כמה אתן אוהבות את עצמכן, את דרככן, את המצוי והרצוי ביניכן לבין עצמכן וביניכן לבין העולם. אם אני ועשרות נשים נוספות כמוני הצליחו להתמיד במסע אל העצמי, אין סיבה שלא יצליח גם לך. 

נכון, יהיה עלייך לאזור אומץ ולגלות בשלות ונכונות לשינוי שמתחיל ומסתיים בך, אך להצלחה יש רגליים, ואני יכולה לומר בכנות מלאה, כי בשנים האחרונות הייתי עדה לשינויים החיוביים שהתחוללו בחייהם של נפגעי ונפגעות תקיפות מיניות במשפחה,  שהצליחו לעשות את השינוי המבורך. הייתה לי הזכות להיות אוזן קשבת, להאיר ולכוון את הדרך.